המוסד לביטוח לאומי נ' איילון חב' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

מבוא

התובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה על סך של 86,666 ₪ בהתאם להסכם בינו לבין הנתבעות. לטענתו שילם לנפגע, מר מאיר משה, (להלן: "הנפגע"), פיצוי לאחר שזה נפצע בתאונת דרכים שאירעה ביום 30.4.02. לטענת התובע הנפגע עסק בהעמסת סחורה על משאיתו ונחבל מכתף ימין מרכב שחלף על ידו. בעת האירוע היה הנפגע שכיר בחברת 'תנובה'. לנפגע שולמו דמי פגיעה ומענק נכות.

הנתבעות הן מבטחות השימוש ברכב שחלף ופגע בתובע. אין מחלוקת על הכיסוי הביטוחי ועל החבות ככל שיימצא כי הפגיעה בנפגע הייתה עקב השימוש ברכב המבוטח על ידי הנתבעות. הצדדים חלוקים באשר למעמדו של הנפגע בעת הפגיעה: לטענת התובע היה הנפגע הולך רגל ולא השתמש במשאית בה נהג אלא נפגע כתוצאה מהפגיעה בו על ידי המשאית המבוטחת על ידי הנתבעות; לטענת הנתבעות היה התובע משתמש ברכבו ולכן אין עילת תביעה כלפיהן (ר' הגדרת המחלוקת - עמ' 4 לפרוטוקול).

נסיבות אירוע התאונה

הנפגע מסר את גרסתו לגבי מה שאירע במספר הזדמנויות. בהודעה שגבה ממנו חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי הוא תיאר כי הוא עובד בתנובה מזה 30 שנה בחלוקת מזון. באשר לאירוע הוא אמר:

"ביום 30/04/02 הגעתי כרגיל לתנובה בשעה 24:00 בלילה והייתי בעמדת העמסה עם המשאית וכשסיימתי להעמיס במשאית התקדמתי עם המשאית בכ- 20 מ' וירדתי כדי לסגור את הדלתות כי אסור לנסוע עם דלתות פתוחות וכשניגשתי לחלק האחורי של המשאית לסגור את הדלתות אז משאית שכנה מצד ימין שלי נסעה לצאת מעמדת ההעמסה ופנתה לפני החלק האחורי של המשאית שלי ללא שהדלתות שלה (של המשאית הפוגעת) יהיו סגורות ובזמן הסיבוב הדלת האחורית של המשאית פגעה בי בכתף ימין..."

בתצהיר עדות ראשית שנתן הנפגע עבור התובע הוא כתב כי הגיע עם המשאית לעמדת ההעמסה. בתוך המחסן יש מספר חלונות וכל בעל משאית חייב להיצמד לחלון כאשר מתוך החלון יורדת מעלית שנכנסת לתוך המשאית על מנת שניתן יהיה להכניס בצורה ישרה עגלות (לולים) עם מוצרי מזון.

באשר לאירועי יום התאונה הוא אמר:

"ביום התאונה, סיימתי להעמיס את הסחורה ומשום שלא ניתן לסגור את דלתות המשאית בעמדת ההעמסה כי המשאית צמודה לחלונות, אז פעלתי לפי הנוהל של קצין הבטחון בתנובה, התקדמתי עם המשאית מספר מטרים, עצרתי עצירה מוחלטת, דוממתי את המנוע, הוצאתי את המפתחות מן המתנע, ירדתי מן המשאית והלכתי אל חלקה האחורי כדי לסגור את דלתות המטען. בעודי סוגר את דלתות המשאית, עברה משאית נוספת מספר רישוי... שסיימה העמסה והדלתות שלה היו פתוחות ואז ארעה הפגיעה, עת הדלתות פגעו בי.

אציין כי התאונה ארעה באשמתו של הנהג הפוגע, אשר פעל שלא לפי נהלי העבודה, לא סגר את דלתות המשאית ונהג עם דלתות פתוחות ולכן ארעה הפגיעה."

בחקירה הנגדית אמר הנפגע כי אינו יכול לזכור מה בדיוק אמר לחוקר מטעם התובע אך הוא מניח שאמר את אותם הדברים (עמ' 1). באשר לאופן הפעולה שלו הוא שב והסביר כי מאחר והמשאית נצמדת לפתח עם דלתות פתוחות ועומדות משאיות משני הצדדים יש צורך להתקדם כדי שהמשאיות העומדות מצד ימין ושמאל לא יפריעו וניתן יהיה לסגור את הדלתות. כאשר עומת עם הדברים שאמר לחוקר ולפיהם התקדם כ- 20 מטר הוא הסכים כי הדבר יתכן. הנפגע הוסיף כי התאונה הייתה בשלב שבו כבר סגר את הדלתות אך יתכן שקיבל את המכה בזמן הסגירה (עמ' 2). בנוסף הבהיר הנפגע כי התאונה הייתה בתוך מתחם הפריקה והטעינה של חברת תנובה וכי לאחר מכן התעתד לנסוע בתוך המתחם למקום 'פינתי' ושם להכין את ההזמנות עבור הלקוחות. לדבריו 'אתה קודם סוגר את הדלתות, מתרחק מהרמפה, מסיע את המשאית למרחק של מאה מטר בתוך החצר, נעמד במקום שלא מפריע לתנועה, אז אתה עולה למשאית ומכין את הלקוחות לפי תור הפריקה' (עמ' 3).

לסיכום, מתוך עדות הנפגע עולה אפוא כי לאחר הטענת הסחורה בתוך המשאית, כאשר זו צמודה למשטח ההטענה, נותרו דלתות המשאית פתוחות, שכן לא ניתן היה לסגור אותן באותו מקום. הנפגע התקדם בנסיעה במשאית מרחק של כ- 20 מטרים, עצר אותה, דומם את מנועה, ירד ויצא לסגור את הדלתות. בעודו סוגר אותן או לאחר שסיים את פעולת הסגירה הוא נפגע מהמשאית המבוטחת על ידי הנתבעות. ככל שהיה משלים את הפעולה הוא היה חוזר למשאית, מניע אותה ומתקדם מרחק של כ- 100 מטר ושם היה עוסק בסידור הסחורה בתוך המשאית לצורך חלוקתה.

הטענות

לטענת התובע הנפגע לא השתמש ברכבו. הוא מצביע על כך שהנפגע עסק בהעמסת המשאית בסחורה והתאונה אירעה בטרם הושלמה טעינת המשאית. בשל הקירבה לרמפת הטעינה לא ניתן היה לסגור את דלות המשאית ולכן בהתאם להוראות שניתנו נסע הנפגע מספר מטרים ופעל להשלמת פעולת הטעינה. עמדת התובע כי גם פעולות לוואי לטעינה ולפריקה נכללות בגדר החריג ולכן אין מדובר בשימוש ברכב מנועי. התובע מפנה לפסקי הדין השונים שהתייחסו לפעולות הפריקה והטעינה ובהן נקבע כי יש לראות גם את הפעולות המשלימות לטעינה כחלק ממנה.

התובע שולל את הטענה כי מדובר בשימוש אחר – תיקון או טיפול דרך. הוא סבור כי המבחנים השונים: מקום התאונה; מימד הפתאומיות והיות הפעולה הכרחית ומתחייבת להמשך הנסיעה אינם מתקיימים מקום בו אין מדובר בתקלה אלא חלק מהליך הטעינה שמחייב את סגירת הדלתות. בסיכומי התובע הוא מבחין בין מצב אחר שבו לאחר הנסיעה מתברר שאחת הדלתות השתחררה ממקומה ואז הנהג עוצר כדי לסגור אותן לבין המקרה נשוא התביעה בו לא התעוררה בעיה בטיחותית פתאומית אלא מדובר בנוהל טעינה שגרתי שחייב גם תזוזה של המשאית. לשיטת התובע הליך הטעינה לא יכול להסתיים כל עוד דלתות המשאית פתוחות.

הנתבעות מפנות למרחק הרב שהנפגע נסע ולכך שהצורך בסגירת הדלתות הוא צורך תעבורתי מובהק. לשיטתן פסקי הדין אליהם מפנה התובע עוסקים במצב שבו סגירת הדלת נעשתה מייד ובסמוך לטעינת המשאית אך במקרה זה הנסיעה עם הדלתות הפתוחות היא שיצרה את הסיכון התעבורתי ולכן סגירת הדלת הייתה חלק מהשימוש התעבורתי ברכב. הנתבעות נסמכות בעיקר על פסק הדין שניתן בעניינו של פארס (רע"א 418/03; 826/03; 8071/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמג'ה, פ"ד נט (3) 541 (2005) (להלן: "אסם")), שם נבחן, בין היתר מקרה דומה ונקבע כי הנפגע השתמש ברכבו.

עמדת הנתבעות היא כי אין לייחס משקל לשאלה האם מדובר היה בתהליך מתוכנן או שהנפגע החל בנסיעה נזכר בכך או שמישהו הזכיר לו שהדלתות אינן סגורות. העובדה המכרעת, לדעתן, היא כי היה סיכון תחבורתי ומכאן ברור שפעולת הטעינה הסתיימה.

האם היה הנפגע משתמש ברכבו

השאלה בה יש להכריע, כאמור, היא האם הנפגע היה משתמש ברכבו. אין חולק כי הנפגע שהה מחוץ לרכב ועל כן יש לבחון האם באותה עת הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו (ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' עיסא אלראהב ואח' פ"ד מה (2) 338 (1991)). בהקשר זה יש לבדוק האם ההימצאות מחוץ לרכב נעשתה כחלק מהשלמת הליך הטעינה כטענת התובע ולכן אין מדובר בשימוש במשאית שבה נהג קודם לכן הנפגע וכן יש לבחון, נוכח הלכת אסם, שלפיה אין הקביעה כי לא נעשה שימוש אחד שוללת את האפשרות לכך שנעשה שימוש אחר, האם מדובר בטיפול או בתיקון דרך.